דפי הנצחה

קצת לספר על אייזיק.

אייזיק נולד בירושלים ב1931 בשם אברהם אייזנמן .

הוריו עלו לארץ ב1922,אמו סוניה עלתה עם גדוד העבודה, תנועת החלוץ.

מספר אייזיק על אמו שהרבתה בילדותו לשיר לו על הנהר שזרם בעיר הולדתה.

האב אלתר הגיע גם הוא ב 1922 עם אמו והם מצטרפים אל אחות  האב שהיתה בארץ מ1906 .

ההורים משתכנים בשכונת בית הכרם.

אחותו של אייזיק נולדה ב1928 חייתה כל חייה ברגבים (נפטרה לפני כחודש),

האח הצעיר אלי גר גם הוא ברגבים כל חייו נפטר לפני שנים.

מספר אייזיק על עצמו שהוא היה ילד מאד עצמאי היה משחק זמן רב עם ואצל ילדים אחרים  בילה זמן מועט בביתו.

עד הולדת האח הצעיר טפלה אומנת בו ובאחותו שכן האם עבדה כאחות בבית חולים.

בשכונת בית הכרם באותן שנים התגוררו מורים ,סופרים, פקידי מדינה, משפחות במצב כלכלי טוב יותר ממשפחתו לדוגמא אייזיק מספר שלהם באותן שנים לא היה רדיו ולא מקרר.

לתחושתו משפחתו  הייתה בקצה ההיררכיה השכונתית היות ולאביו הייתה חנות מכולת  וזה היה מעמד נחות.

ההורים עשו  מאמצים גדולים בכדי להעניק להם את אותם הדברים ומצב זה יצר אצל אייזיק תחושה שהוא משתתף ועוזר להורים  בכך  שהוא חוסך או לא בא בדרישות, מצב זה עיצב את יחסו לחיים וגם גרם לו להיות חסכן.

אייזיק למד בבית הספר בבית הכרם עם מיטב המורים שהיו אז בירושלים :אבן שושן ,בנבנישתי ,נבון ,ישעיהו ליבוביץ  ורבים נוספים.

את תקופת ילדותו למרות הקשיים בבית מצין אייזיק כתקופה טובה.

השם אייזיק נולד אצל החייט בשכונה שהחל לקרוא לו אייזיק נידל (מחט באידיש) כיוון שהוא היה מאד רזה. כך נדבק השם בשכונה ואח"כ בתנועה ונשאר שמו עד מותו.

שם המשפחה לעשת שונה לפני החתונה עם חנה.

בשנת 2012 בשיחה עם רינה פלג על חייו מספר אייזיק כי בזמנו האמין בקיבוץ כדרך חיים ואף היה בגרעין הצופים שהקיים את תל קציר. בתשובה לשאלה הוא עונה  "שהיום אני כבר לא מאמין ברעיונות של הקיבוץ."

 אייזיק למד לנגן בכינור 6 שנים שמבחינתו היו סיוט, אך בהמשך חייו הבוגרים הוא אהב להאזין למוזיקה שמילאה אותו ,

  היה איש של ספרים ותחום ההיסטוריה היה אהוב עליו.

על ההומור שלו אמר זה נותן לי כוח זה היה הומור רווי בציניות .  אייזיק מגיע למעגן מיכאל בעקבות הפילוג בתנועה הקיבוצית ב-1951

משתלב בעבודה בגידולי שדה.

וישנו סיפור שאמריקאי שהגיע  ופגש בו שאל אם יש אפשרות לקנות את הFARM? תשובת אייזיק הייתה: אני הייתי מוכר בשמחה אך אני חייב להתייעץ עם חבריי.   

במעגן מיכאל פוגש אייזיק את חנה שמגיעה לארץ מברזיל ומקים איתה משפחה. נולדות להם שלוש בנות. הנישואים לא צולחים והם נפרדים.

ב1979 אייזיק פוגש את עפרה (בעזרתו של בן ציון אסף חבר נפש למרות פערי הגיל שביניהם) והם בונים משפחה חדשה, נולדת בת נוספת והחיים זורמים כמו הנהר, פעם בשצף קצף ופעם ברוגע ובשלווה.

עולם הציפורים והטבע ממלא את המשפחה ואנחנו מרבים לטייל בארץ וגם מתחילים לטייל בחו"ל.

המשפחה מתרחבת הבנות מתחתנות, גם הבנים של עפרה, נולדים נכדים והשמחה רבה.

היציאה של אייזיק מניהול מחלקת הניאגרות אחרי 25 שנה באה כאשר הוא החל להרגיש שאין ביכולתו להמשיך בניהול וזה גרם לו לתחושה קשה.

השנים האחרונות לא היטיבו עימו ומצבו הבריאותי הלך ודעך.

בחצי השנה האחרונה אייזיק היה בבית הסעודי .

אייזיק נפטר בשנתו בערב חג שני של פסח בתקופת הקורונה.

אוהבת ועצובה עפרה.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 אבאל'ה שלנו

זקנתך לא היתה קלה.

אבל בצעירותך, היית אבא חם, סבלן ואוהב. לפעמים, גם קצת דאגן מדיי וטרחן, אבל

אוהב הרפתקאות מעין כמוך, חובב טיולים וטבע בלתי נלאה.

היה בך משהו שובב, משתטה. התלהבת מכל פרח וציפור.

עשית צחוקים תמיד כמו ילד, ואנחנו היינו תמיד בראש מעייניך. במוקד דאגתך.

את כל נשמתך נתת לנו כילדות.

סליחה, אבא, שלא יכולנו להיות איתך בימיך האחרונים. 

נבצר מאיתנו להפרד ממך כראוי. זה כואב.

אבא, תמיד תהיה איתנו.

אוהבות אותך-

שלום, אבאל'ה.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

סבא,

אני יושב ומעלה עם עצמי זכרונות ישנים מפעם .עולות לי מספר תמונות :

 •תמונה ראשונה - שנינו מסתובבים יחד בפלסאון ואתה מסביר לי על המכונות השונות. הייתי ילד קטן והמקום היה נראה לי כמו סצנה מסרט. אחר כך הלכנו יחד, ישבנו בחדר שהיה של דיקלי ושמנו כל מיני חלקים שונים ומשונים של פלסטיק בתוך שקיות. הייתה לך מעין מכונה כזו שהייתה אוטמת את שקיות הפלסטיק. אני זוכר שנהניתי מזה ממש.

• תמונה נוספת שעולה לי היא שלנו מסיירים בפרדס, ואני חושב שהסברת לי על עצי הפרי השונים. אני זוכר שהכנת ריבה מאחד הפירות וזה היה הדבר הכי מגעיל שאי פעם אכלתי.

 •ועולות לי עוד תמונות רבות, בעיקר של סחלבים. שלוש שיניים, פרפרני, אנטולי וגלילי. אני זוכר אין ספור טיולים - בגבעות הכורכר פה ליד בית הקברות, בכרמל, באזור ירושלים )ושם גם שברת את הרגל(. ואני זוכר שהייתה מעין תחרות סמויה, בעיקר ביני לבין זהר וליאור, מי ימצא ראשון את הסחלב הכי יפה, הכי נדיר. אני זוכר את המבט בעיניים שלך, איך הן היו נדלקות כשמצאנו סחלב יפה במיוחד והייתי אומר "זה משהו".

כשאמא של אבא שלי נפטרה, נפל לי האסימון שמתישהו גם אתה תלך לעולמך. ואז, החל מ- 2014 , התחלתי לתעד אותך ולאסוף חומרים. פעם אחת ישבנו לראיון, מדי פעם הקלטתי אותך, צילמתי נסיעות משותפות שלנו בקלנועית. השתדלתי להתקשר פעם בשבוע. אחרי הצבא עברתי לתקופה למעגן מיכאל, כדי לעשות עליך סרט תיעודי. זו הייתה עבודה רצינית  - ראיונות עם שלל קרובים, איסוף מארכיונים וממוזיאונים, סריקת תמונות והמרה של חומרים ישנים.

אני זוכר שבהתחלה זה היה מרוץ נגד הזמן- האם אסיים לפני שתעבור לעולם הבא? זה היה די מלחיץ לעבוד באווירה כזו. אבל בשלב מסויים. לסיים כבר לא היה העיקר, כמו הפלטפורמה שנוצרה כדי להיות איתך- כל פעם שהייתי מסיים חלק, הייתי רץ להראות לך. וזה היה מדהים- את השם שלי לא תמיד זכרת, אבל את השמות של כל הילדים בגן שלך כן. ורגעים וזכרונות מהבית ומהילדות. החיוך שלך, שהיה עולה כשהיית רואה תמונות ישנות שלך, של ההורים שלך, של הבנות שלך, זה היה אותו חיוך שהיה עולה כשראית סחלב יפה במיוחד. ראיתי איך זה מבליח, מתוך הנשמה שלך, מבעד לעיניים, ומנצח את כל החולות הרעות והקשיים שהגוף שלך עבר.

ממש עד המפגשים האחרונים שלנו בבית האבות, היינו חולקים יחד ממצאים ישנים וחדשים, ומדי פעם היו עולות נשכחות, ושוב היה מבליח החיוך הזה, והעיניים היו נדלקות. ואפילו הספקתי להגיד לך שאני אוהב אותך וגרמתי לך לקבל את זה בלי ציניות. איזה כיף שהספקתי .אני מתרפק על הזכרונות האלו ועל הרגעים הטובים האלו, כי בשנים האחרונות הייתי עד מקרוב לתהליך הזה שבמהלכו, שלב אחרי שלב, איבדת את העצמאות שלך. והשליטה על הגוף שלך. והאחיזה בתודעה שלך. התהליך הזה, שהוביל לקראת היום, כשסוף סוף נגאלת מייסורך, היה כל כך, כל כך איטי. כואב לי על הכאב שנאלצת לעבור סבא ושסבלת עד הישורת האחרונה ושלא יכולתי לבוא לבקר בחודש האחרון, אלא להסתפק רק בכמה מילים מגושמות כאשר הטלפון מוצמד לאוזנייך, ספק בהכרה ספק לא.

אני רוצה לחלוק עוד זיכרון אחד אחרון :לפני זמן מה הלכתי לבקר אותך. הייתי במצב רוח מעט מוזר ודיברת קצת שטויות. שאלת אותי היכן אלך לישון הלילה ואמרתי לך שאצל דפני. אמרת לי שאתה לא מרשה לי בשום פנים ואופן, אז אמרתי לך שאשן במיטה שלך בבית האבות, במקומך. קירבת את ראשך אליי ואמרתי לי בדאגה מעושה:"

לא כדאי לך, זה בית משוגעים פה". אז התקרבתי אני ולחשתי לך בביטחון: "מצוין, אשתלב יופי".

צחקת. ואז השתנה שוב משהו בעיניים שלך . פתאום המבט הצטלל, התודעה חזרה לגופך לרגע.

הבטת בי שליו ואמרת לי: "אני שמח שהביקור שלך עבר בשלום", כי ידעת שהיה ביקור לא פשוט. אחר כך הישרת מבט ואמרת לי: " שתדע לך, אני לא משוגע . רוחי מרחפת מעל פניי. אני מרחף".

סבא, איזה כיף שהכבלים שכבלו את הרוח שלך סוף סוף הותרו ושהיא המשיכה הלאה, חופשיה מכל מועקה נפשית או פיזית והשאירה את הקליפה שהיא גופך מאחור. אני רוצה להאמין, ביני לבין עצמי, שהיית שליו ונטול מכאוב ברגע הזה. הלוואי שאפילו מחויך. מי יודע, אולי ראית סחלב יפה במיוחד.

שלום שלום סבא.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 מר אייזיק, יקירי -

אני זוכר היטב את המפגש הראשון שלנו לפני כ- 30 שנה.
פסענו יחד בדרך לביתך, במורד השביל, ואז אמרת לי מתחת לשפמך, בשקט, שדוני לא תשמע: ״אני מקווה שתתנהג יפה אל הילדה שלי״.
לא הכרתיך אז כלל. קולך היה נוקשה וענייני לגמרי. ניכר היה שהתכוונת לכל מילה.
אבל עיניך חייכו אלי. ומבטן היה טוב ורך.
כשאני שואל את דוני מעת לעת לפשר החוסן הפנימי שלה, היא נוהגת לומר לי שככל הנראה המפתח לכך, הוא האהבה הגדולה שהענקת לה בילדותה.
למרות שנחזית מן הסתם לרבים כאיש קשה – במשפחה ידעו כולם עד כמה רך היית.
על אף משא הנפש שהכביד עליך לא פעם, אשר נהגת לדווח לי עליו בפתיחות נפלאה,
כשנפגשנו בחיק המשפחה, גם כשכבר לא היית במיטבך, השכלת תמיד לקחת חלק בהתרחשות המשפחתית, ברוח טובה, רוויה בהומור  האופייני שלך, העוקצני והחביב.
תודה לך, אייזיק, על האהבה שידעת להשרות על המשפחה שלנו.
נוכחותך בחיי שלי, מהרגע הראשון, הייתה טובה-  ויקרה לי עד מאוד.
ועכשיו נוח לך, יקירי, בשלום ובשלווה על משכבך.

אורי.

 ---------------------------------------------------------------------------------------------------------

לזה הגבר העשוי מעשת

                        שלמעשה, האישה בו חולשת

והוא מתיימר להיות איש הברזל-

                         אך רך הוא כדונג, כשטיח כרמל.

לפי מוצאו הוא נראה כטאטרי,

                        אם כי שפמו מעיד על גרוזיני,

במחלקה רואים בו בארבארי,

                        אך באופיו הוא בהחלט רומיני,

תחביבו היומי-למרר את חיי,

                        אך דווקא זה מאריך את שנותי,

על כך אני מגיש לו בהוקרה,

                       קלסתרו זה-על דבקות במטרה.

מאת

        השדכן בעל המוניטין,

        גם לזיווגים וגם לגירושין.

 בעשור למבצע עפרה

מאי 1985 נכתב ע'י בן ציון אסף.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- 

שתי מילים על משפחת אייזנמן (עשת)

לזכר אייזיק ואחותו סימה, שגם היא נפטרה החודש.

הכרתי את ההורים, שהיו בעלי חנות מכולת בירושלים. עומדים על הרגליים כ 14 שעות ביום, שוקלים במאזניים כל דבר (לא היו אז אריזות מוכנות, ועוד לא המציאו את הניילון), הכול בנייר, עם סגירה ידנית, חשבונאות בראש, וחיוב במחברת. סחיבת שקים כבדים של אספקה ועוד הנהלת חשבונות בלילה בבית! מעמד נחות? מי אמר? ענקים!

ביתם, סימה, חברה ותיקה של קיבוץ רגבים. נשואה הייתה למשה חבבו (ארנון), שבתפקיד מרכז קניות כל מה שהביא לך היה "האחרון בחיפה". היא, כגננת, הבחינה פעם, בטיול עם הילדים, בקיבוץ גל-עד, שהטרקטור באתר הבניה עוקר המון רקפות. היא העמיסה על כל ילד וילדה (אז כולם לבשו סינרים) כמה בצלים שסחבו ושתלו בגבעה שממול. מאז, הפכה הגבעה הזו לאתר "טבע" מפורסם עד היום, ומוכר בשם "גבעת הרקפות"

אחיה אייזיק, מוותיקי הקיבוץ שלנו, איש כל כך מוכשר ומלומד, אבל גם חבר טוב וצנוע. משיחותי הרבות איתו, על הקיבוץ, על פוליטיקה, תרבות, ועוד נושאים רבים אחרים, נהניתי מאוד, ובמיוחד מהידע המוסיקלי שלו. כל לחן שהזכרתי, הוא ידע מייד, מי היוצר, ועל איזו יצירה מדובר, ממש משהו!

משפחת אייזנמן, יהי זכרכם ברוך!

ותנחומים למשפחות.

משה דנא.